עבודה עם "מבנה" והשגרה המבורכת
"אמנות ההתקדמות היא לשמור על סדר בתוך השינויים, ולשמור על שינויים בתוך הסדר"
אלפרד נורת' וייטהד.
הזוגיות המופלאה בין "מבנה" ל"תנועה" קיימת בכל אלמנט בטבע שמסביבנו, גזע העץ הנטוע באדמה מצדו האחד יוצר מבנה ברור לעץ, ומצדו האחר, ענפיו נעים עם הרוח - אז מה נוכל לומר על העץ - האם הוא יותר "יציב" או יותר "תנועתי"?
גוף האדם מתפקד באותה צורה בדיוק, הוא אינו שונה מהטבע שסביבו. ברזולוציה בסיסית אפשר לומר שהשלד מתפקד כ"מבנה" והשרירים מייצגים את ה"תנועה". אם כך , ניתן לומר ששיתוף הפעולה בין "מבנה ותנועה" הוא אלמנט אוניברסאלי הקיים גם בגופנו - וגם בנפשנו.
על האלמנט הזה מבוססות טכניקות "גוף נפש" רבות. הן משתמשות במבנה קבוע של שיעור, ורפרטואר מצומצם יחסית של תרגילים, שמייצגים את ה"מבנה". "התנועתיות" מתפתחת בגוף האדם עצמו ובתודעה שלו. בדרך כלל אלו טכניקות הנשענות על פילוסופיות חיים ועומק תודעתי רב כמו יוגה , טאי צ'י, בלט קלאסי ועוד.
איך זה קורה? זה קורה על ידי יצירת גבולות "ידועים מראש" שהגוף נדרש לעמוד בהם – המוח מחפש פתרונות כדי להשיג את נקודות הדיוק התנועתי , לדוגמה: סתם להרים את היד למעלה – זו לא בעיה. כולנו עושים את זה כמה פעמים ביום. אבל ללמוד להרים את היד תוך כדי ייצוב הכתף – דורש ריכוז ומאמץ שמשלב גוף ומחשבה. השילוב הזה של מחשבה + תנועה , יוצר מרחב חדש של תחושות . פתאום מתגלים "שרירים חדשים" , פתאום נגלית "עוצמה חדשה שלא הכרנו קודם" אותן תחושות חדשות הן חלק מהתפתחות שהיא גם גופנית וגם אישית-רגשית, האדם חווה את עצמו ממקומות חדשים.
שיעור פילאטיס-תרפיה המבוסס על "מבנה", מצטרף אף הוא לרשימת טכניקות העומק שהזכרתי קודם. לתרגילים עצמם יש "מבנה" תנועתי המבוסס על הגיון אנטומי- הומניסטי, (התייחסות הומניסטית מלאת חמלה וכבוד לאדם שאיתו אנחנו עובדות). המורה-מטפלת יכולה להתאים את התרגיל לפי מצב גופו של המתרגל (יציבה, חסימות תנועתיות וכו) וליצור התייחסויות המאתגרות בצורות רבות ושונות.
כל מורה-מטפלת יכולה ליצור מבנה משלה , חשוב שהוא יהיה מבוסס על הגיון ביו-מכני ועל אבולוציה תנועתית. הגיון ביו-מכני מוודא שהתרגילים עצמם בנויים עם רמת עומסים המותאמת לגוף המתרגלת ומתקיים בהם הגיון של סדר גיוס השרירים. ואבולוציית התרגילים זוהי ההתפתחות ורמת האתגר המוגשים למתרגלת לפי יכולות הגוף שלה. באופן אישי, אני ממליצה לעבוד עם מבנה שיצר רייל איזקוביץ' מייסד BASI PILATES בקליפורניה שפיתח את "שיטת הבלוק", שבהשראתה התפתחה פילאטיס-תרפיה.
כוחה של השגרה המבורכת כמערכת תמיכה
השימוש במבנה "ידוע מראש" של שיעור ובחירת רפרטואר מדויק ליכולות הגוף , מפגיש אותנו עם כוחה של ה"שגרה". כשאני שואלת אנשים איזה תחושות עולות כשהם חושבים על שגרה, בדרך כלל התשובות יהיו: תחושת ביטחון, תחושת בית, תחושת רוגע, וודאות. (אנשים בגילאים צעירים רואים בשגרה משהו מגביל וחונק, והם צודקים. בהמשך אתייחס לזה.)
כשהחיים נעים על מי מנוחות , אפשר לבחון את ההתנהלות ש"בשגרה", ולזהות דרכה דפוסים וערכים רגשיים שמתקיימים בחיינו : התמודדות עם קשיים ,הקשבה, היכולת להשתנות, ביקורתיות, יחסים זוגיים, אהבה וקבלה, כל זה ועוד מתבטאים בגופנו ובאים לידי ביטוי דרך כל תרגיל ודרך תגובות לא מודעות או מודעות של הגוף. וכך גם בפילאטיס-תרפיה התנועה על גבי "מבנה שיעור" ידוע מראש, יוצרת תחושת דרך בטוחה למתרגל לצעוד בה - ולהתפתח.
אם ניקח רגע לחשוב על מה בעצם כוחה של השגרה (=מבנה) נגלה כמה דברים : כשהיא בעודף היא הופכת את החיים לנוקשים, משעממים, חסרי התנסויות חדשות. קרוב לוודאי שאדם שצמוד לשגרת חייו ומתקשה לצאת ממנה מידי פעם, מונע על ידי חרדות, אובססיביות , ואולי אף מתקשה ליצור קשרים חברתיים.
מצד שני, כשהשגרה (=מבנה) היא בחוסר, האדם ינוע מדבר לדבר, מעבודה לעבודה, יתקשה למצוא עוגן בנושא מסוים, יתקשה למצוא זוגיות או לפתח קשרים חברתיים משמעותיים. אדם שחיי כך את חייו נמצא בסוג של נוודות, בתוך נפשו וכנראה גם באופן כללי בחייו.
אז מה היא בעצם שגרה בריאה ואיך היא קשורה לתנועה?
על פי אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי השייך לזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית, תחושת בטחון היא הבסיס להתפתחות אנושית. אנחנו צריכים בסיס ידוע ומוכר שמרגיש בטוח כדי להתקדם ממנו קדימה, ללמוד עוד תנועה , או להתבונן פנימה אל תוך נפשנו. אני מאמינה שכל אחת ואחד יעשה את חשבון הנפש שלה ותגלה מה היא שיגרה מאוזנת בשבילה. כמה שבועות וחודשים אפשר לקום בבוקר , לצחצח שיניים להתלבש וללכת לעבודה ,לחזור וללכת לישון. וכמה מהזמן מוקדש ל"יציאה מהשגרה" לימודים, טיולים, נסיעות, חברים. השגרה הבריאה מאפשרת לנו יציבות ויחד עם זאת תנועה ,התפתחות ונכונות לקבל את החדש.
שגרת חיים שבנויה רק על בילויים , נסיעות וחברים – מתאימה לגיל מסוים בחיים בדרך כלל גילאי העשרה עד אמצע 20. זהו גיל שבו החיפוש אחר עוגנים נמצא בשיאו ולכן "התנועה" גדולה יחסית. בגילאים האלה אנחנו מנסים להבין מה מסקרן אותנו בחיים, לאיזה מקצוע נפשנו נמשכת , באיזה זוגיות היינו רוצים, אנחנו בודקים ומתנסים ולבסוף לאט לאט נוצרת יציבות, נוצרת שגרה מבורכת. אם בחרנו מתוך פחד וריצוי תיווצר לנו שגרה חונקת.
לסיכום,
היכולת ליצור שינוי חיובי בגוף ובנפש נמצאת בשיאה , כשהאדם מרגיש נינוח, פתוח לקבלת שינוי, ויש בו מידת אופטימיות.
מורה-מטפלת אחראית ליצירת סביבה תומכת ויחד עם זאת מאתגרת , לאנשים שעוברים דרכה. תחושת הביטחון והנינוחות תושג במהירות וביעילות כשהמתרגל יזהה "שיגרה" שאליה הוא יכול להתחבר. מתוך המקום הזה, ניתן להתחיל ליצור שינויים.
השגרה תבוא לידי ביטוי בסידרת תרגילים קבועים, בחזרתיות ובליווי של המורה על ידי תיקונים ודגשים שהיא נותנת. לעומת זאת, השינויים יבואו לידי ביטוי בווריאציות , שינויי משקל או קצב, תוספות של אביזרים ועוד .
למרות המבנה הקבוע–כביכול, למורה ניפתח עולם עצום של יצירתיות ונתינה, כי המשתנה האמיתי הוא האדם עצמו. התגובות שלו אל ההנחיות , אל הגוף של עצמו , הופכות כל תרגיל לחוויה ייחודית וחדשה בכל פעם.
David Shrigley צייר את האירוניה המבריקה שכאן למעלה